בית המשפט אף קבע כי גם במקרים בהם מה שמשפיע על הלקוחות לשוב הינו תכונותיו האישיות של בעל הנכס ניתן למכור מוניטין. אפילו במקרים בהם יש יחסי אמון מיוחדים אותם לא ניתן למכור כגון: בין רופאים, עו"ד ורו"ח לבין לקוחותיהם נקבע כי ניתן למכור את פירות המוניטין.
מה חלקו של בן הזוג, שאינו פעיל עסקית במאמץ המשותף שהוליד את המוניטין?
נקודת המוצא של בתי המשפט היא כי שני בני הזוג תורמים, כל אחד לפי דרכו, במידה שווה לרווחת המשפחה. תרומתו של כל אחד מבני הזוג איננה בהכרח תרומה כספית ממקורות חיצוניים, להכנסות ורווחים הנצברים בקופה המשותפת; יכול שתהיה תרומה של עבודת בית, טיפול בילדים ובחינוכם, ואף על ידי קיומו וטיפוחו של בית משותף – במשמעותו הגשמית, הרוחנית והריגשית – כך שבן הזוג השני יכול לעבוד מחוץ לבית, בלי שעול טרדותיו יהיה עליו.
רעיון המאמץ המשותף העומד ביסודו של עיקרון החלוקה השווה, והמבוסס על תרומה שוות ערך כלכלי מצד בן הזוג, העוסק בטיפוח המשפחה ובגידול הילדים הוא הרציונל העיקרי לראות גם במוניטין נכס בר חלוקה. המוניטין נגרם באמצעות מאמץ, זמן, עבודה… השקעה כספית… הפריטים האלה נמנים עם נכסי השיתוף, וממילא גם פירות הנכס, המוניטין, חייבים להימנות על נכסי השיתוף. לכן, נפסק כי ניתן לראות במוניטין העסקי, נכס שנצבר במאמץ משותף.
אז.. כיצד מחשבים את שווי המוניטין?
קיימות שלוש שיטות עיקריות לחישוב שווי מוניטין
היוון רווחים עתידיים – בהסתמך על חישוב הרווח השנתי הממוצע בשנים קודמות. שיטה זו מעוררת קשיים הן מעצם העובדה שהרווח נובע לא רק ממוניטין אלא גם מנכסים אחרים מוחשיים או לא מוחשיים, וכן עקב קושי מעשי בבחירת מספר השנים בו יוכפל ממוצע הרווחים, שכן לשם בחירת המכפיל הנכון יש להעריך את אורך חיי העסק.
השיטה היחסית – הפער שבין הרווח שהפיק העסק לבין הרווח המקובל בענף. שיטה זו מניחה כי כל העסקים בענף מפיקים רווח אחיד ולכן כל רווח עודף מיוחס למוניטין.
השיטה השיורית – שיטה זו אומצה ע"י בית המשפט העליון. על פי שיטה זו לעסק נכסים שונים כגון מזומנים, הלוואות שהילווה העסק, מלאי, קנין רוחני, כוח עבודה פעיל וכן מוניטין וערכו של העסק כעסק חי.
בשיטה זו מופחת ממחיר התמורה שנשתלמה בעד העסק כולו ערך השוק של כל אחד מהנכסים האחרים והיתרה תיחשב כערכם של המוניטין ושל העסק כעסק חי. החיסרון בשיטה זו הינו שהמוניטין והערך של העסק כעסק חי מחושבים יחדיו ללא הפרדה.
